עתירה מירי גולד

נושאים:
תגים:

בבית המשפט העליון                                                                              בג"צ 8944/05

בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

 

 

 

העותרים:                              1. קהילת ברכת שלום, ע.ר. 58000344182

  1. התנועה ליהדות מתקדמת בישראל, ע.ר. 580282853
  2. קיבוץ גזר, אגודה שיתופית 570003962
  3. הרב מירי גולד

 

כולם ע"י ב"כ עוה"ד אורלי ארז-לחובסקי ו/או ניקול מאור (סנטר) ו/או שרון טל ו/או עינת הורביץ ו/או רעות מיכאלי ו/או הילה נפתלי ו/או נעמי ביבי ו/או הרב גלעד קריב

 

שכתובתם לצורך המצאת כתבי בית-דין:

המרכז לפלורליזם יהודי

רחוב יפו 33, ירושלים

טל': 6256261 – 02 פקס 6256260 – 02

 

נ ג ד

 

המשיב:                                 משרד ראש הממשלה – הרשות הארצית לשרותי דת

מרחוב קפלן 3, ירושלים

 

משיב פורמלי:                        מר פטר וייס, ראש המועצה האזורית גזר

בית חשמונאי 99789

עתירה למתן צו על תנאי

 

מוגשת בזה עתירה למתן צו על-תנאי המופנה אל המשיב ומורה לו ליתן טעם, אם רצונו בכך, כדלקמן:

 

  • מדוע לא יקבע תקן למשרת רב במועצה האזורית גזר, המיועד לשרת את הציבור החפץ בשירותי דת ליברליים ברוח היהדות המתקדמת, ומדוע לא תמונה העותרת 4 לתקן זה.

 

  • מדוע לא יקבע נוהל, כדוגמת נוהל חוזר מנכ"ל משרד הדתות סא/2 מחודש יוני 2001 בשינויים המחוייבים, שטיוטה ממנו תפורסם להערות הציבור, אשר יסדיר את הליך בחירתם של רבנים לא אורתודוכסים למשרות רבנות ציבוריות.

 

מבוא

 

עתירה זו עניינה באפליה רבת השנים המופנית כנגד הציבור היהודי, החפץ בשירותי דת ליברליים, אשר המדינה מסרבת בעקביות לממנם.

 

מערך שירותי הדת היהודיים כולל מאות רבני ערים, רבני יישובים, רבנים אזוריים ורבני שכונות, אשר שכרם ממומן מכספי הציבור. כל הרבנים האמורים, עד האחרון שבהם, הינם גברים אורתודוכסיים. אף לא רב אחד משתייך לזרמים הליברליים ביהדות – היהדות המתקדמת או היהדות המסורתית.

 

מצב זה יש בו משום אפליה בוטה, המופנית כנגד הציבור החפץ בשירותי דת יהודיים ליברליים –  תוך העדפה פסולה ובלתי חוקית בעליל של הזרם האורתודוכסי – וכן כנגד הרבנים המשתייכים לזרמים הליברליים ביהדות, וכנגד רבות, המופלות לא רק בשל היותן לא אורתודוכסיות אלא גם בשל היותן נשים. בעוד שרבנים אורתודוכסיים זוכים במשרה ציבורית רשמית, המאפשרת להם לספק כראוי את צרכי הדת של הציבור האורתודוכסי, הקהילות היהודיות הליברליות נאלצות לשאת בעול מימון שירותי הדת שהן מספקות לציבור הרב הנזקק לשירותיהן.

 

העובדה שהשתייכותו של רב לזרם דתי מסוים (ובמקרה של רבות – גם היותן נשים) פוסלת אותו מיניה וביה מלהיות מועמד למשרת רב – גם במקומות בהם יש רוב לציבור יהודי ליברלי, הנזקק לשירותיו של רב שכזה – מנוגדת לעקרון השוויון ולחופש הדת והמצפון, אשר הובטחו לכל אזרחי ישראל עוד במגילת העצמאות. בכך אף מפרה המדינה את חובתה לקדם את הפלורליזם הדתי במדינה, בניגוד לדין ולפסיקת בית המשפט העליון.

 

בית משפט נכבד זה עמד כבר בעבר על ההכרח לשתף את הזרמים השונים ביהדות במערך שירותי הדת במדינה, בפסקי הדין שעניינם אי שיתופם של נציגים רפורמיים וקונסרבטיביים במועצות הדתיות, אך למרבה הצער, אפליית הזרמים הליברליים נמשכת ואף פניות מפורשות בעניינה של עתירה זאת לא צלחו. על כן, לא נותר לעותרים אלא לפנות לבית משפט נכבד זה על מנת שישוב ויאמר את דברו בעניין חשוב זה.

 

 

הצדדים לעתירה

 

העותרים

 

  1. העותרת 1, המאוגדת כעמותה, הינה קהילה יהודית בקיבוץ גזר, המשתייכת לתנועה ליהדות מתקדמת בישראל. חבריה שותפים לפעילויות חינוך, תרבות, חברה ודת, על-פי אמונתם והשקפתם הדתית ברוח הפלורליזם, השוויון והסובלנות הדתית.

 

  1. העותרת 2, התנועה ליהדות מתקדמת בישראל, הינה עמותה המאגדת את מוסדותיה וקהילותיה של היהדות המתקדמת (רפורמית) בישראל. התנועה פועלת במסגרת האיגוד העולמי ליהדות מתקדמת, הוא ארגון הגג של התנועות הארציות ליהדות מתקדמת ברחבי העולם, המאגד את הקהילות והתנועות הדתיות יהודיות הרפורמיות והליברליות בלמעלה מארבעים מדינות בעולם, המונות כשני מיליון חברים. לתנועה רשת קהילות, מוסדות חינוך, פעילות נוער, פעילות צדק חברתי וישובים ברחבי הארץ.

 

  1. העותר 3, קיבוץ גזר, הוא היישוב ממנו פועלת העותרת 1, ואשר בו נתבקש המשיב להקצות תקן לרב ליברלי, שיאוייש על ידי העותרת 4.

 

  1. העותרת 4, הרב מירי גולד, הינה הרב של העותרת 1. בתוקף תפקידה, היא מעניקה שירותי דת לתושבי קיבוץ גזר והמועצה האזורית גזר, כפי שיפורט להלן. עניינה של העתירה בבקשה למנות את העותרת 4 לרב במסגרת המועצה האזורית גזר.

 

 

 

 

המשיבים

 

  1. המשיב, משרד ראש הממשלה – הרשות הארצית לשרותי דת, בא בנעליו של משרד הדתות לאחר שפורק, בכל הנוגע לאחריות על שרותי הדת, והוא אחראי, בין היתר, על קביעת התקנים למשרות רבנים ברחבי הארץ.

 

  1. המשיב הפורמלי, ראש המועצה האזורית גזר, שבתחומה מבקשים העותרים כי יוקצה תקן לרב שישרת את הציבור היהודי הליברלי.

 

 

הרקע העובדתי

 

  1. המועצה האזורית גזר מאגדת 24 יישובים, ובהם כ- 18,000 תושבים.

 

  1. במועצה האזורית גזר מכהנים כששה עשר רבנים במינוי רשמי, על פי הפירוט הבא:

 

שם הרב תפקיד המקום בו משרת
  1.  הרב יצחק בניזרי רב המועצה האזורית  
2. הרב יעקב אבוחצירא רב אזורי משמר איילון, יציץ, סתריה, גני יוחנן, כרמי יוסף, מצליח
 3. הרב שלמה בן עזרא רב אזורי חולדה, כפר שמואל, נצר סירני
 4. הרב מנשה מתאנה רב אזורי משמר דוד, פדיה, פתחיה
 5. הרב נפתלי שלמה רב אזורי עזריה, גזר, כפר בן נון, נען
 6. הרב שניאור רווח רב אזורי בית עוזיאל, כפר בילו, גני הדר
 7. הרב רחמים אליטוב (אבוטבול) רב מושב בית חשמונאי
8. הרב מאיר בן שבת רב שוחט ובודק מצליח
9. הרב גדעון בנימין רב מושב נוף אילון
10. הרב שלמה בסו רב שוחט ובודק יציץ
11. הרב אליעזר ברוד רב שוחט ובודק כרמי יוסף
12. הרב יהודה הרוש רב שוחט ובודק גני יוחנן
13. הרב אהרן מרצבך רב מושב שעלבים
14. הרב משה סבאג רב שוחט ובודק ישרש
15. הרב אילן סעדה רב מושב רמות מאיר
16. הרב יצחק קפלן רב שוחט ובודק סתריה

 

  1. בקיבוץ גזר – העותר 3 (להלן: "הקיבוץ"), הנמצא בתחומי המועצה האזורית גזר, פועלת קהילת ברכת שלום, קהילה המשתייכת לתנועה ליהדות מתקדמת – היא העותרת 1 (להלן: "הקהילה"). הקהילה פועלת בקיבוץ מאז שנת 1979, והיא רשומה כעמותה משנת 1997. בקהילה חברים כמאה ושמונים חברים, המגיעים מרביתם מקרב חברי הקיבוץ ומיישובים אחרים במועצה האזורית ומיעוטם ממקומות מרוחקים יותר כגון לוד, רמלה, גדרות, יבנה, ניר צבי, נס ציונה ומזכרת בתיה.

 

  1. במרוצת השנים הצטרפו מרבית חברי הקיבוץ לפעילותה של הקהילה וכיום רוב חברי הקיבוץ (כ-70 מתוך 120) הינם חברי קהילה. בנוסף, הפכה הקהילה למרכז החיים היהודים בקיבוץ ולמוקד הספקתם של שירותי דת ותרבות יהודית כדוגמת טקסי בר ובת מצווה, עריכת לוויות ואזכרות, פעולות סעד רוחני ועוד לכלל תושבי הקיבוץ.

 

  1. בהיות קהילת ברכת שלום, הקהילה היהודית הליברלית היחידה במועצה האזורית גזר ובסביבותיה, מספקת הקהילה מגוון רחב של שירותי דת, תרבות, חברה וחינוך גם למאות תושבים נוספים במועצה האזורית, שאינם חברים בקהילה באופן רשמי, אך משתמשים בשירותיה.

 

  1. מאז שנת 1986 מהווה העותרת 4 (להלן: "העותרת") פעילה מרכזית בקהילה, ומשנת 1999 היא מכהנת כרב הקהילה לאחר שהוסמכה לרבנות במסגרת תוכנית הרבנות הישראלית של ההיברו יוניון קולג', בתום ארבע שנות לימודים. במסגרת תפקידה, מעניקה העותרת שירותי דת, תרבות וחינוך לתושבים רבים בקיבוץ ובישובי המועצה האזורית, אשר מעוניינים בשירותים רוחניים ברוח היהדות המתקדמת. פעילויותיה של העותרת כוללות על דרך השגרה:

 

  • תפילות בערבי שבת ובחגים, בהם נוטלים חלק מאות משתתפים. כך, למשל, בחגיגות שמחת תורה השתתפו במרוצת השנים האחרונות כארבע מאות איש בממוצע, בקבלת שבת בחיק הטבע השתתפו כמאה וחמישים איש ובקריאת המגילה בפורים השתתפו כמאה איש.
  • פעילויות חינוכיות, הכוללות פעילויות קבועות עם גני הילדים בקיבוץ, פעילויות מיוחדות לילדים בשבתות במסגרת הקהילה.
  • טקסי מעגל החיים, ובהם גם טקסי בר ובת מצווה. במסגרת זו מקיימת העותרת חוגי בני מצווה, בהם משתתפים כעשרים ילדים מדי שנה.
  • פעולות סעד רוחני: ביקור חולים, ניחום אבלים, עריכת טקסי לוויה ואזכרה בבית העלמין בקיבוץ ובבתי העלמין ביתר ישובי המועצה.
  • פעילות עם עולים חדשים, המגיעים מרמלה לפעילויות הקהילה.
  • חוגי לימוד שבועיים במגוון נושאים יהודיים.
  • פעילות צדק חברתי: עבודה עם אסירים בשיקום ועם נוער בסיכון, סיוע לנזקקים.

 

  1. מהכתוב לעיל עולה שבפועל משמשת העותרת כרב הקיבוץ וכרב המספק שירותי דת ברוח היהדות המקדמת לתושבי המועצה האזורית גזר. יצוין כי אמנם, אחד מהרבנים האזוריים (הרב נפתלי שלמה) אחראי בין השאר גם על הקיבוץ, אולם בפועל הוא אינו יכול לתת מענה לציבור החברים והתושבים החפץ בשירותי דת ליברליים, המהווים רוב מכריע של ציבור התושבים ביישוב, וכן אין ביכולתו לספק שירותי דת למאות התושבים במועצה האזורית החפצים בשירותי דת לא אורתודוכסים.

 

  1. באתר האינטרנט של המועצה האזורית גזר אכן מופיעה העותרת כרב היישוב גזר, לצד חמישה עשר רבנים נוספים (הרב מאיר בן שבת אינו מופיע ברשימה). ואולם, שלא כמו הרבנים האורתודוכסיים, העותרת אינה מקבלת כל תמורה לעבודתה מן הרשויות, למרות שכאמור היא משרתת ציבור גדול של תושבים במועצה האזורית. יצוין כי עד כה שולם שכרה של העותרת מקופת הקהילה, הנהנית מסיוע כספי של העותרת 2. נטל זה של תשלום משכורת הרב – שאינו מוטל על הקהילות הנהנות משירותי הרבנים האורתודוכסיים – מכביד על הקהילה ומקשה על התפתחותה.

רשימת הרבנים, כפי שהיא מופיעה באתר האינטרנט של המועצה האזורית, מצורפת כנספח א1 לעתירה זו. רשימת הרבנים, כפי שהיא מופיעה ברישומי משרד הדתות נכון לסוף שנת 2002, מצורפת כנספח א2 לעתירה זו.

 

  1. על מנת לתקן מצב מעוות זה, פנה מזכיר הקיבוץ, מרקוס בן אליאס, ביום 20.9.04 אל עו"ד מאיר שפיגלר, מנהל הרשות הארצית לשרותי דת אצל המשיב, וביקש ממנו למנות את העותרת, המספקת שירותי דת, כרב היישוב.

מכתב מזכיר קיבוץ גזר מיום 20.9.04 מצורף כנספח ב' לעתירה זו.

 

  1. משלא נתקבלה כל תשובה מהמשיב, פנתה הח"מ ביום 22.11.04 אל עו"ד שפיגלר במכתב, בו נתבקש האחרון להסדיר תקן עבור העותרת, המשרתת ציבור גדול של תושבים במועצה האזורית, על מנת שתתפקד באופן רשמי כרב קיבוץ גזר.

המכתב מיום 22.11.04 מצורף כנספח ג' לעתירה זו.

 

  1. ביום 21.3.05 פנה מזכיר הקיבוץ אף אל ראש המועצה האזורית גזר, וביקש ממנו לאשר כי המועצה סבורה שיש צורך באיושה של משרת רב בקיבוץ, וכי למשרה זו צריך להתמנות רב שיתאים לאופי היישוב, דוגמת העותרת. כן צוין כי פועלה המבורך של העותרת מצדיק את מינויה הרשמי כרב היישוב.

מכתבו של מזכיר הקיבוץ מיום 21.3.05 מצורף כנספח ד' לעתירה זו.

 

  1. ביום 19.4.05 פנה אף ראש המועצה האזורית גזר, מר פטר וייס, אל עו"ד שפיגלר. במכתב ביקש ראש המועצה כי יוסדר תקן עבור משרת רב בקיבוץ גזר, נוכח העובדה שבקיבוץ, וביישובים אחרים במועצה, משתמשים תושבים רבים בשירותי הדת שמספקת העותרת. כן צוין כי למשרה כזו צריך להתמנות רב אשר יתאים לאופי היישוב, וכי העותרת הינה המועמדת הטבעית למשרה כזו.

מכתב ראש המועצה האזורית מיום 19.4.05 מצורף כנספח ה'  לעתירה זו.

 

  1. משלא נתקבלה כל תגובה מצד המשיב, פנתה הח"מ שוב ביום 19.5.05 אל עו"ד שפיגלר. במכתב נתבקשה שוב הסדרת תקן למשרת רב בקיבוץ גזר, אשר ישרת את התושבים הרבים במועצה האזורית, החפצים בשירותי דת ליברליים, ואשר נזקקים לשירותיה של הקהילה ושל העותרת.

המכתב מיום 19.5.05 מצורף כנספח ו' לעתירה זו.

 

  1. ביום 20.7.05 נתקבל אצל העותרים מכתב מאת הגב' סימה פרץ (כהן), ממונה שכר בהתיישבות אצל המשיב. במכתב, שנושא את התאריך 29.6.05, צוין כי הפניה לבקשת תקן צריכה לבוא מראש המועצה האזורית עם נימוקיו לבקשה. כן צוין כי לכשיפנה ראש המועצה, תובא בקשתו בפני ועדת התקנים.

מכתב הגב' פרץ מיום 29.6.05 מצורף כנספח ז'  לעתירה זו.

 

  1. בו ביום, השיבו העותרים כי נראה כי נפלה שגגה תחת ידי המשיב, שכן ראש המועצה האזורית פנה שלושה חודשים קודם לכן בבקשה מנומקת להסדרת תקן. על כן, נתבקש המשיב להודיע לעותרים בתוך עשרה ימים כי בקשת ראש המועצה תובא לאלתר בפני ועדת התקנים.

מכתב העותרים מיום 20.7.05 מצורף כנספח ח' לעתירה זו.

 

  1. ביום 21.7.05 השיבה הגב' פרץ (כהן), במכתב שנתקבל אצל העותרים ביום 24.7.05, לפיו בקשתו של ראש המועצה האזורית אכן נתקבלה במשרד ראש הממשלה, וכי הבקשה תועלה לדיון בועדת התקנים כשתתקיים.

מכתב הגב' פרץ מיום 21.7.05 מצורף כנספח ט' לעתירה זו.

 

  1. ביום 24.7.05 השיבו העותרים כי במכתב האמור לא צוין מועד כינוסה הצפוי של ועדת התקנים. המשיב נתבקש להודיע לעותרים בדחיפות כי ועדת התקנים תכונס מיידית לדון בבקשה.

מכתב העותרים מיום 24.7.05 מצורף כנספח י'  לעתירה זו.

 

  1. ביום 26.7.05 השיבה הגב' פרץ (כהן) במכתב, שהגיע לידי העותרים ביום 2.8.05. במכתב צוין כי טרם הוקמה ועדת תקנים, וכי הם ממתינים לאישור משרד האוצר. כל שמצא המשיב לעשות הוא להפנות את העותרים אל החשב הכללי ולבקשו לזרז את ההליכים.

מכתבה של הגב' פרץ מיום 26.7.05 מצורף כנספח י"א לעתירה זו.

 

  1. עינינו הרואות, במשך עשרה חודשים תמימים לא טרח כלל המשיב להשיב לפניות העותרים. יתירה מזו, סקירת התשובות הלקוניות שנתקבלו ממשרדו של המשיב מעידה על נקיטת סחבת מכוונת ביחס לבקשה להסדרת תקן ליברלי במועצה האזורית גזר. במכתב הראשון (נספח ז') צוין כי לא הגיעה כל בקשה מראש המועצה האזורית. במכתב השני (נספח ט') צוין כי הבקשה אמנם הגיעה והיא תידון בועדת התקנים. רק לאחר שהעותרים דרשו לדעת מתי תכונס הועדה, צוין לפתע כי ועדה זו טרם הוקמה והעותרים הופנו לגורם אחר, החשב הכללי.

 

  1. ודוק: כיום קיימים מאות תקנים פעילים, המאוישים כולם על ידי רבנים אורתודוכסיים. לא יתכן כי לאורך חודשים רבים לא יזכו פניות העותרים לכל מענה ולבסוף יטען המשיב כי יש להמתין להקמתה של ועדת תקנים. ברי כי ועדה כזו, שתקום במסגרת הנוהל הקיים, לא יכולה לתת מענה לבקשה להסדיר תקן לרב ליברלי, כשם שהנוהל כולו אינו מתאים לכך (כפי שיפורט להלן, בסוף העתירה). התנהלות זאת של המשיב מעלה חשד כי הלה מתחמק ממתן תשובה עניינית ומבקש למצוא תירוצים מתירוצים שונים על מנת לעכב את הליך הסדרת התקן.  בדרך זאת מונצחת האפליה הבוטה ורבת השנים המופנית כנגד המגזרים הליברליים והמשיב חוטא לחובתו לפעול להקצאת התקן הראשון לרב ליברלי, כצעד ראשון לקראת מיגור האפליה. בנסיבות אלה, ולאחר שמיצו את כל ההליכים שעמדו לרשותם מול המשיב, לא נותרה לעותרים ברירה אלא לפנות לבית משפט נכבד זה.

 

 

הטיעון המשפטי

 

  1. עתירה זו, שעניינה אופן חלוקת משרות רבנים במערך שירותי הדת, עוסקת למעשה באופן שבו רשויות המדינה מחלקות את משאבי הציבור, עליהן הן מופקדות כנאמנות הציבור. הדין קובע שורה של עקרונות שעל הרשויות לכבד בעת שהן מחלקות משאבים אלה – השוויון, הפלורליזם, חופש הדת והמצפון – הכל במסגרת חובת הרשות לפעול בסבירות ובהגינות.

 

  1. נפתח את הפרק המשפטי בפירוט החובות המוטלות על המשיב בעת חלוקת משאבי הציבור: החובה לשמור על השוויון – שוויון בין הזרמים השונים ביהדות ושוויון בין המינים, החובה לקדם את הפלורליזם והחובה לשמור על חופש הדת והמצפון. נראה כיצד כשל המשיב במילוי חובות אלה, בהחליטו על מינוי רבנים אורתודוכסיים בלבד, ובסירובו לקדם את מינויה של העותרת. נעמוד על חוסר הסבירות והשיקולים הזרים ששקל המשיב, המחייבים את התערבותו של בית המשפט הנכבד. לבסוף, נעמוד על כך שחוזר מנכ"ל משרד הדתות, הקובע את הליך מינוי רבנים במועצות אזוריות, אינו מתאים לחול על הליך מינוי רבנים ליברליים, ועל כן נדרשת קביעת נוהל אחר להסדרת הליכים אלה.

 

  1. העובדה שהמשיב ממנה אך ורק רבנים שהינם גברים אורתודוכסים במסגרת מערך שירותי הדת, פירושה שהוא מפר את חובתו לנהוג בשוויון. המשיב נוהג באפליה הן כלפי הציבור הרחב הנזקק לשירותי דת ליברליים והן כלפי הרבנים המשתייכים לתנועות לא אורתודוכסיות, ובפרט כלפי רבות המשתייכות לתנועות אלה. כמו כן, יש בפעולת המשיב כדי לפגוע בחופש הדת של המאמינים ושל הרבנים ובעקרון הפלורליזם הדתי. להלן נעמוד בפירוט על חובות אלה, על האופן שבו הופרו ועל הצורך לקדם את מינויה של העותרת כרבה במסגרת המועצה האזורית גזר, הנדרש כצעד ראשון לתיקון האפליה.

 

 

הפגיעה בשוויון

  1. שורה ארוכה של פסקי דין עמדה על חשיבותו ומעמדו של עקרון השוויון במשפט הישראלי. עקרון השוויון הוא "מנשמת אפו של המשטר החוקתי שלנו כולו" (השופט לנדוי בבג"ץ 98/69 ברגמן נ' שר-האוצר, פ"ד כג(1) 693). כדברי הנשיא ברק:

 

"השוויון הוא ערך יסודי לכל חברה דמוקרטית, "אשר המשפט של כל מדינה דמוקרטית שואף, מטעמים של צדק והגינות, להמחישו"… הפרט משתלב למרקם הכולל ונושא בחלקו בבנית החברה, בידעו שגם האחרים עושים כמוהו. הצורך להבטיח שוויון הוא טבעי לאדם. הוא מבוסס על שיקולים של צדק והגינות. המבקש הכרה בזכותו, צריך להכיר בזכותו של הזולת לבקש הכרה דומה. הצורך לקיים שוויון הוא חיוני לחברה ולהסכמה החברתית עליה היא בנויה. השוויון שומר על השלטון מפני השרירות. אכן, אין לך גורם הרסני יותר לחברה מאשר תחושת בניה ובנותיה, כי נוהגים בהם איפה ואיפה. תחושת חוסר השוויון היא מהקשה שבתחושות. היא פוגעת בכוחות המאחדים את החברה. היא פוגעת בזהותו העצמית של האדם".

בג"ץ 953/87 פורז נ' ראש עיריית תל אביב – יפו, פ"ד מב(2) 309, 333-332.

 

  1. הפליה נוצרת כאשר גורמים השווים מבחינה רלוונטית מטופלים באופן שונה:

 

"עקרון השוויון, אשר אינו אלא הצד השני של מטבע ההפליה ואשר המשפט של כל מדינה דמוקרטית שואף, מטעמים של צדק והגינות, להמחישו, משמעותו, כי יש להתייחס, לצורך המטרה הנדונה, יחס שווה אל בני אדם, אשר לא קיימים ביניהם הבדלים של ממש, שהם רלוונטיים לאותה מטרה. אם אין מתייחסים אליהם יחס שווה, כי אז לפנינו הפליה. לעומת זאת, אם ההבדל או ההבדלים בין אנשים שונים הינם רלוונטיים למטרה הנדונה, אזי תהיה זו הבחנה מותרת, אם מתייחסים אליהם, לצורך אותה מטרה, יחס שונה, ובלבד שההבדלים ההם מצדיקים זאת. המושג 'שוויון' בהקשר זה, פירושו איפוא שוויון רלוונטי (RELEVANT EQUALITY) והוא הדורש, לענין המטרה הנדונה, 'טפול שווה' (EQUALITY OF TREATMENT) באלה אשר המצב האמור מאפיין אותם. כנגד זה, תהא זו הבחנה מותרת, אם השוני בטיפול בבני אדם שונים ניזון מהיותם נתונים, בשים לב למטרת הטיפול, במצב של אי-שוויון רלוונטי (RELEVANT INEQUALITY), כשם שתהא זו הפליה, אם הוא ניזון מהיותם נתונים במצב של אי שוויון, שאינו רלוונטי למטרת הטיפול." ד"נ 10/69 בורונובסקי נ. הרבנים הראשיים לישראל, פ"ד כה(1) 7, 35.

  1. על תפקידן המהותי של רשויות השלטון בהבטחת השוויון עמד בית המשפט העליון פעמים רבות:

 

"עקרון השוויון מחייב כל גוף ציבורי במדינה. הוא מחייב, קודם כל, את המדינה עצמה. עקרון השוויון חל על כל התחומים בהם פועלת המדינה. הוא חל, בראש ובראשונה, על הקצאת משאבים של המדינה. המשאבים של המדינה, אם קרקע ואם כסף, וכן גם משאבים אחרים, שייכים לכל האזרחים, וכל האזרחים זכאים ליהנות מהם על פי עקרון השוויון, ללא הפליה מחמת דת, גזע, מין או שיקול פסול אחר."

בג"ץ 1113/99 עדאלה נ' השר לענייני דתות, פ"ד נד(2) 164, ראו גם בג"ץ 6698/95 קעדאן נ' מינהל מקרקעי ישראל , פ"ד נד(1) 258.

 

  1. הקצאת כספי מדינה ליעדים השונים כפופה לעקרון השוויון. בחלוקת כספי מדינה יבחן בית המשפט, בין היתר, האם הבחינה הרשות בין שווים ללא טעם סביר, ובמקרה כזה יתערב בית המשפט כדי למנוע מעשה של איפה ואיפה (בג"ץ 8186/03 קרן החינוך למען בתי ספר תל"י נ' משרד החינוך, טרם פורסם). חלוקת כספי התקציב צריכה להתבצע מתוך שיקולים עניינים, על פי אמות מידה ברורות וגלויות, על פי "משקל העניין ולא לפי משקל המעוניין" (בג"ץ 59/88 צבן נ' שר האוצר, פ"ד מב (4) 705 , 706-707).

 

  1. יש לציין כי המבחן לבדיקת קיומה או אי קיומה של אפליה הוא אובייקטיבי ולא סובייקטיבי. לצורך קביעת קיומה של אפליה יש לבחון את התוצאה הסופית; המניע לפעולה אינו מכריע (ראו בג"ץ 104/87 נבו נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מד(4) 749, 759-760; בג"ץ 2671/98 שדולת הנשים בישראל נ' שר העבודה והרווחה, פ"ד נב(3) 630, 658-659).

 

  1. מערך שירותי הדת במדינת ישראל כולל מאות רבנים – רבני ערים, רבני שכונות ורבני יישובים – אשר מקבלים את שכרם מהמדינה. כל הרבנים האמורים, עד האחרון שבהם, הינם גברים אורתודוכסיים. מבחן התוצאה מורה אפוא באופן חד משמעי על הפלייתם של הזרמים הליברליים ביהדות ועל הפלייתן של נשים במערך שירותי הדת בארץ.

 

  1. פעולת המשיב במינוי רבנים מגלמת אפליה כפולה ומכופלת:
  • המשיב מפלה את הציבור הרחב החפץ בשירותי דת ליברליים, ברוח היהדות המתקדמת, אשר שמה דגש על שוויון בין המינים וסובלנות דתית.
    • כמו כן, המשיב מפלה את הרבנים שאינם נמנים על המגזר האורתודוכסי. האפליה בהיבט הזה הינה הן על בסיס מין – העדרן של רבות – והן על בסיס השתייכות דתית והשקפת עולם – העדרם של רבנים ורבות ליברליים.

 

  1. לא ניתן להצביע בהקשר זה על כל שוני רלוונטי בין מאמינים מזרמים שונים, או בין רבנים מזרמים שונים. לאלו ולאלו "מגיע" לקבל שירותי דת על פי השקפתם ואמונתם, מרבנים ששכרם ישולם על ידי המדינה, ולא על ידי המאמינים עצמם. בהקשר זה יש להדגיש כי תפקידו של רב יישוב הוא בעיקרו תפקיד קהילתי, דהיינו מתן מענה לצרכי הדת של התושבים. מבחינה זו, רב ליברלי ורב אורתודוכסי שווים לכל דבר ועניין, ועל כן המדינה מחויבת לנהוג כלפיהם בשוויון.

 

 

 

אפליה על רקע השתייכות דתית

  1. מכוח עקרון השוויון, מחויבות הרשויות לנהוג בשוויון כלפי הזרמים השונים ביהדות. אין כל שוני ענייני שמצדיק יחס שונה למאמינים או לרבנים בעלי השקפות דתיות שאינן אורתודוכסיות:

 

"בין היתר נובע מקיומה של החרות האמורה שינהגו במאמינים במידה של שוויון וכי רשויות השלטון ירחיקו עצמם מכל מעשה או מחדל כלפי המאמינים על זרמיהם, לרבות ארגוניהם ומוסדותיהם, שטעם של הפלייה פסולה מתלווה אליו. מכאן כי פעולה כללית של רשות שלטונית בתוקף תפקידה הממלכתי מחייבת גישה פתוחה והוגנת, שאינה מותנית דווקא בהזדהות עם השקפתו של זרם זה או אחר אלא מבטאת יחס של שוויון אשר לו זכאים כל הזרמים." [ההדגשה הוספה]

בג"ץ 650/88 התנועה ליהדות מתקדמת נ' השר לענייני דתות, פ"ד מב(3) 381.

 

ועוד:

 

"אין ספק כי השוני בתפיסה דתית, שהתנועה המסורתית מודה בו במפורש, אינו שיקול ענייני, אלא הוא שיקול זר ופסול, לצורך מתן תמיכות על ידי משרד הדתות… לחופש הדת, כמו לזכויות אחרות, יש שתי פנים. מצד אחד, חופש הדת מקנה חירות לכל אדם או גוף לבחור לעצמו תפיסה דתית כרצונו. מצד שני, חופש הדת מטיל איסור על כל רשות מינהלית לפגוע באדם או גוף, ובכלל זה איסור להפלות אדם או גוף, בשל תפיסה דתית שבחר לעצמו. " [ההדגשה הוספה]

בג"ץ 1438/98 התנועה המסורתית נ' השר לענייני דתות, פ"ד נג(5) , 337, 374-375.

 

  1. אף בפסקי הדין בעניין הרכבן של המועצות הדתיות עמד בית המשפט העליון על האיסור להפלות על בסיס השתייכות דתית:

 

"בקביעת התאמתו האישית של מועמד לחברות במועצה הדתית, אין כל מקום להתחשב בהשקפת עולמו, ופסילתו של מועמד מטעמים שבהשקפת עולם, כגון בשל השתייכותו לזרם לא-אורתודוקסי, יש בה משום הפלייה פסולה ודינה להיבטל."

בג"ץ 3551/97 ד"ר ג'ויס גילה ברנר נ' ועדת השרים שלפי חוק שרותי הדת היהודיים, פ"ד נא(5) 754 , 767-768.

 

דברים דומים נאמרו על ידי השופט ש' לוין בפסק הדין שדן בהסמכת רבנים לכהן רושמי נישואין:

 

"בין אם מדובר בשיקול-דעתה של הרבנות הראשית ובין אם מדובר בשיקול-דעתו של השר לענייני דתות, נראה לי, שרשאים אנו להתערב בהחלטתם, אם היא מבוססת אך על הנימוק "הא ותו לא", שאין להסמיך פלוני כרושם נישואין, אך משום כך שנמנה הוא על זרם דתי שבעם היהודי, שהם אינם חפצים ביקרו, כגון הזרם הקונסרבטיבי או הרפורמי, אף על-פי שמבחינת כושרו האישי ראוי הוא, לפי ידיעותיו ואופיו, לסדר קידושין ולערוך נישואין."

בג"ץ 47/82 קרן התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נ' שר הדתות, פ"ד מג(2) 661, 715-716.

 

  1. מהאמור עולה שבעת שהמשיב מחליט על קביעת תקנים למשרות רבנים או על איוש משרות קיימות, אסור לו להפלות מועמד זה או אחר על בסיס השקפותיו או השתייכותו לזרם דתי מסוים. העובדה שהמשיב לא מינה ולו רב או רבה אחת שאינם משתייכים לזרם האורתודוכסי, מעידה כאלף עדים על הפלייתם של התושבים המעוניינים בשירותי דת ליברליים, כמו גם על הפלייתם של רבנים המשתייכים לזרמים הליברלים ביהדות.

 

 

       אפליה על רקע מין

  1. אחת הרעות החולות המלוות את החברה מימי קדם היא האפליה כנגד נשים אשר "יצרה שכבות של הפליה – זו על-גבי זו – וכך נתגבשה והלכה הפליה מצטברת, הפליה שלבשה מחלצות של מעין-סטטוס" (דברי השופט חשין בבג"ץ 2671/98 הנ"ל, בע' 663-664) .

 

  1. הפליה על בסיס מין הוכרה כפגיעה בזכות לכבוד לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו:

 

"תכלית חוק-היסוד היא להגן על האדם מפני השפלה. השפלתו של אדם פוגעת בכבודו… אכן, לא כל פגיעה בשוויון עולה כדי השפלה, ועל-כן לא כל פגיעה בשוויון פוגעת בזכות לכבוד… לא כך הדבר בסוגים מסוימים של הפליה לרעה על רקע קבוצתי, ובתוכם הפליה מחמת מין, כמו גם הפליה מחמת גזע. ביסודה של הפליה כזו עומד ייחוס למופלה של מעמד נחות, שהוא פועל יוצא ממהותו הנחותה כביכול. בכך טמונה, כמובן, השפלה עמוקה לקורבן ההפליה.

סגירת מקצוע או תפקיד בפני אדם מחמת מינו, גזעו או כיוצא באלה, משדרת מסר כי הקבוצה שעימה הוא נמנה היא נחותה, ובכך נוצרת לבנות הקבוצה ולבניה תדמית נמוכה… היסוד המרכזי, על-כן, בהפליה מחמת מין, גזע או הפליה דומה הוא השפלת הקורבן.

דעתי היא איפוא כי חוק-היסוד מגן מפני פגיעה בעקרון השוויון כאשר הפגיעה גורמת להשפלה, כלומר לפגיעה בכבוד האדם באשר הוא אדם. וכך הוא כאשר אישה מופלית לרעה בשל מינה."  [ההדגשה הוספה]

בג"ץ 4541/94 מילר נ' שר הבטחון,  פ"ד מט(4) 94 , 132-134.

 

  1. בעניין זה ראוי להפנות לפסיקה, שקבעה שאין בסמכותה של מועצה דתית לפסול אשה מלכהן במשרה ציבורית בשל היותה אשה, כל עוד כישוריה עונים על הדרישות והתנאים לכהונה בתפקיד. כדברי המשנה לנשיא אלון בעניין שקדיאל:

 

"אי הכללת מועמד למועצה דתית משום שהמועמד הוא אשה נוגד את עקרון היסוד של מערכת המשפט הישראלית שלפיו אסורה הפליה מטעמי מין…

גם אילו מבחינה הלכתית אשה אינה יכולה לכהן בגוף כזה (דבר שלדעת רבים וגדולים אינו כן, כפי שנעמוד על כך להלן), אין נימוק זה יפה בבואנו לדון בהרכבו של גוף מינהלי שכישורי חבריו צריך שיוכרעו לפי החוק והפסיקה של המערכת המשפטית הכללית, ועל פי אלה בלבד." (בג"ץ 153/87 שקדיאל נ' השר לעניני דתות, פ"ד מב(2) 221, 239-242).

 

  1. דרך פעולתו של המשיב מצביעה על אפליה חמורה של נשים במינוי למשרת רב במערך שירותי הדת בכלל, ובמועצה האזורית גזר בפרט. אופן התנהלות זה אף מהווה הפרה בוטה של חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, תשמ"ח – 1988, הקובע בסעיף 2 איסור אפליה בקבלה לעבודה מחמת דתו של המועמד, מינו או השקפותיו, שהרי ברי כי הבקשה למנות את העותרת לא קודמה לא מטעמים ענייניים אלא משיקולים זרים, הקשורים במינה של העותרת ובעובדה שהיא אינה נמנית על הזרם האורתודוכסי ביהדות.

 

 

הצורך בהעדפה מתקנת

  1. יוטעם כי לעתים אין די בשוויון פורמלי, על מנת להשיג תוצאה שוויונית. יש שנדרשת העדפה מתקנת של קבוצה הנמצאת בנקודת מוצא חלשה, הואיל וזכותה לשוויון קופחה במהלך השנים:

 

"קיומו לאורך זמן של שוויון פורמלי בלבד מעלה את החשש שבשל דרכו של עולם ומנהגי הבריות, תונצחנה תוצאותיה של ההפליה. תיקון עוולות העבר והשגת שוויון מעשי יכולים, לכן, להיעשות רק בהענקת יחס מועדף לבני הקבוצה החלשה."

בג"ץ 453/94 שדולת הנשים בישראל נ' שר התחבורה, פ"ד מח(5) 501.

 

וכן:

 

"בעלי-ריפורמה הלכו בכמה וכמה דרכים לשירושן של אותן אורחות-מחשבה פסולות שדבקו בנו. אחת הדרכים היתה דרך הטלת החובה ליתן לנשים ייצוג בגופים אלה ואחרים. הפליה גנרית – כהפלייתה של האשה לרעה – מעלה מעצמה את שאלת הייצוג… לתיקון המצב הלכו איפוא בעלי-הריפורמה בענייננו על דרך הטלתה של חובה להביא לייצוגן של נשים במקומות עבודה, במועצות מנהלים וכו'. באותו הקשר עצמו (אך לא רק בו) צמח ועלה מוסד ההעדפה המתקנת, שגם היא מקורה ב"ייצוג" החסר של נשים" (בג"ץ 2671/98 הנ"ל).

 

  1. הציבור המעוניין באלטרנטיבה דתית פלורליסטית במועצה האזורית גזר, לא זכה לקבל מענה לצרכי הדת שלו, במסגרת המינויים המרובים של רבנים במועצה האזורית. בעול תשלום משכורתה של העותרת נושאת הקהילה. הקהילה נמצאת איפוא בעמדה נחותה ביחס למעמדן של קהילות אורתודוכסיות במועצה האזורית. בתור שכזו, היא זכאית ליחס מועדף, שישווה את מצבה למצבו של הציבור האורתודוכסי במועצה. אף העובדה שאין כלל נשים במערך שירותי הדת מחייבת את קידומן של נשים למשרות אלה.

 

  1. בענייננו, ראינו כי קיימת אפליה המופנית כנגד המגזר הליברלי בכל הנוגע למינוי רבנים במסגרת מערך שירותי הדת. סירובו של המשיב והסחבת המתמשכת שנקט כלפי בקשת העותרים אך מנציחים אפליה פסולה זו. עקרון השוויון מחייב מתן יחס שוויוני לבקשה למנות רב ליברלי. יתר על כן, הואיל ומדובר בקבוצה, הסובלת ממצב של תת-שוויון מתמשך, מתחייבת העדפה מתקנת של קבוצה זו (בג"ץ 1113/99 הנ"ל). עקרון השוויון מטיל על המשיב חובה להקצות תקן ראשון לרב ליברלי, אשר יאויש על ידי העותרת, בשל הקיפוח המתמשך והאפליה הבוטה מהם סבל המגזר הליברלי עד כה.

המחויבות לפלורליזם

 

  1. התעלמות המשיב מצרכי הציבור המעוניין בשירותי דת ליברליים במועצה האזורית מהווה נקיטת עמדה מובהקת ופסולה של דחיקת רגלי זרם דתי מסוים, אף בניגוד למחויבות לפלורליזם. בדרך זו, נותן המשיב מעין הכרה ותמיכה עקיפה בדרך דתית מסוימת.

 

  1. מחויבות הרשות לפלורליזם, נגזרת בין היתר מן ההכרה בחופש הדת והפולחן, שהם מחירויות היסוד של שלטוננו:

 

"יתרון הוא גם לחברה, שיש בה מגוון של תפיסות, אורחות חיים ומוסדות. המגוון מעשיר. הוא מבטא מציאות חיים; הוא תורם לשיפור החיים; הוא נותן משמעות מעשית לחופש. החופש הוא בחירה. ללא אפשרות של בחירה בין דרכים שונות, החופש של אדם לבחור את דרכו הוא רק מליצה. זה עיקרו של הפלורליזם, שהוא מרכיב חיוני ומרכזי של חברה דמוקרטית, לא רק במישור הפוליטי, אלא גם במישור התרבותי, לרבות במישור הדתי: מגוון של דרכים ואפשרות לבחור ביניהן

מדינת ישראל היא, כפי שגם נקבע בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובחוק יסוד: חופש העיסוק, מדינה יהודית ודמוקרטית. ההיבט היהודי של המדינה בא לידי ביטוי, בהקשר הנדון, במתן תמיכה לתרבות תורנית. אולם לא בהכרח תרבות תורנית העשויה  כולה בדפוס אחד. התרבות התורנית עשויה, הלכה למעשה, גוונים וגווני גוונים. המדינה נדרשת לאפשר ביטוי לאלה ואף לאלה. כך נדרש מן המדינה לא רק בשל עקרון השוויון. כך נדרש ממנה גם בשל תפיסת הפלורליזם. הפלורליזם הוא היבט של הדמוקרטיה. וישראל היא מדינה יהודית שהיא גם מדינה דמוקרטית."  [ההדגשות הוספו]

בג"ץ 1438/98 הנ"ל, בע'  376-378.

 

בעניין זה ציין הנשיא ברק:

 

"ביהדות ישנם זרמים שונים הפועלים בישראל ומחוצה לה. כל זרם פועל על פי השקפותיו שלו. לכל יהודי ויהודי בישראל – כמו לכל אדם ואדם שאינו יהודי – חופש דת, מצפון והתארגנות. תפישות היסוד שלנו מעניקות לכל פרט ופרט את החירות להחליט באשר להשתייכותו לזרם זה או אחר." בג"ץ 2901/97 ,5070/95 נעמת  נ' שר הפנים , פ"ד נו(2) 721.

 

  1. העותרים יטענו, כי העובדה שהמשיב אינו מקדם את מינויה של העותרת פוגעת בתושבי המועצה בכך שאין מספקים להם את אותו מגוון דרכים לבחור ביניהן ולא מתאפשרת פריחת גירויים דתיים-מצפוניים שונים, שיאפשרו לכלל תושבי המועצה להרחיב את אופקיהם ולהעשיר את עולמם הרוחני. לא זו אף זו, המחויבות לפלורליזם מחייבת את עידוד הזרמים הלא אורתודוכסים ביהדות, לאור ההפליה ארוכת השנים בהעברת תקציבי מדינה ובאיוש משרות, אשר הופנו אך ורק למגזר האורתודוכסי.

 

 

פגיעה בחופש הדת והמצפון

 

  1. חופש הדת והפולחן הובטח לכל אזרח בישראל עוד בהכרזה על הקמת המדינה. מן המפורסמות הוא משחר ימיה של מדינת ישראל, שחירות זאת הנה "אחת מחירויות הפרט המובטחות לו בכל משטר דמוקרטי נאור" (ע"פ 112/50 גד יוסיפוף נגד היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ה (1) 481).

 

  1. לפני למעלה מארבעים שנה ציין השופט ויתקון בעניין פרץ נ' כפר שמריהו:

 

"…בנימוקים אלה נקטה המועצה עמדה בענין של דת, והלא הלכה פסוקה היא שתחום זה אינו מן התחומים הנתונים בסמכות המועצה המקומית. גדולה מזו, בהחלטתה האמורה מגלה המועצה נטיה למגמה דתית אחת ושוללת את זכות קיומה של מגמה אחרת, ובנימה יומרנית במקצת קובעת היא, שאותה צורה של תפילה, הנהוגה מאז ומתמיד בכפר, מסוגלת לספק את הצרכים הדתיים של תושבי המקום. כסבור הייתי, כי ענינו של כל פרט ופרט הוא לעשות חשבון-נפש להחליט, מהי עבודת הקודש וצורת התפילה, בהן ימצא סיפוק נפשי והתרוממות הרוח. ואם לאחדות בחיי הציבור, אליה שואפת המועצה, ולמניעת פילוג, הרי לא בכפיה ניתן להשיג מטרות אלו, ולא על חשבון חופש המצפון והדת."

בג"ץ 262/62 פרץ נ' כפר שמריהו, פ"ד טז 2101.

 

 

 

 

כן עיינו בדברי השופט זמיר, לפיהם:

 

"… זכות היא לכל גוף, כמו לכל אדם, לאמץ לעצמו את התפיסה הדתית הנראית לו. זהו המסד לחופש הדת. חופש הדת עומד, כמובן, גם לתנועה המסורתית.

בהקשר זה ראוי לזכור ולהזכיר דברים שאמר השופט ויתקון בהמ' 525/63 שמואל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח (3) 452 וכך אמר:

'יש להיזהר מכל פגיעה בחופש הדת ומכל התערבות יתרה מטעם המדינה בתחרותן החפשית של דעות והשקפות בתחום הדת ובתחומים רוחניים אחרים. דווקא אנו, העם היהודי החי ברובו בתפוצות הגולה, רגישים לכל התערבות כזאת'." (בג"ץ 1438/98 הנ"ל).

 

  1. על המדינה לספק את האפשרות לממש הלכה למעשה את העיקרון בדבר חופש הדת. ההימנעות מלמנות את העותרת למשרת רב במועצה האזורית גזר פוגעת בזכותם של תושבי המועצה לקבל שירותי דת על פי השקפתם ואמונתם, אשר ימומנו על ידי המדינה. זאת, תוך הפליתם מול התושבים הנזקקים לשרותי דת אורתודוכסיים, שלהם רבנים רבים העומדים לרשותם ככל שיחפצו.

 

  1. זכותם של העותרים לפולחן דתי על-פי השקפתם ואמונתם מעוגנת, אפוא, בדין וכמוה אף חובת המשיב להגשים את הפלורליזם בחיי החברה והדת במדינה. הימנעות המשיב מאיוש משרת רב ליברלי במועצה חוטאת לשתיהן. ויודגש: המשיב אף מפר את זכותן של נשים לממש את חופש הדת שלהן באמצעות תפקודן כרבות, במסגרת מערך שרותי הדת.

 

  1. ראינו אפוא כי פעולת המשיב מפרה את עקרון השוויון, הואיל והיא מפלה מאמינים המעוניינים בשירותי דת ליברליים, בכך שהיא אינה מספקת את צרכי הדת שלהם, והואיל והיא מפלה מועמדים למשרת רב על בסיס מין והשתייכות דתית. כן ראינו כי במצב הנוכחי לא רק שיש להעניק יחס שוויוני לזרמים הליברליים, אלא אף ראוי לקדם את המגזר הליברלי, לאור הקיפוח רב השנים מצד רשויות המדינה. כן הצבענו על כך שהפלורליזם וחופש הדת מחייבים אף הם לקדם את מינוים של רבנים ליברליים, וביתר שאת – של רבות ליברליות. מינויה של העותרת מתחייב אפוא מכוח הדין.

 

 

       הפסיקה לעניין הרכבי מועצות דתיות

 

  1. ניתן להקיש לענייננו מפסקי הדין הרבים שעסקו בסוגיית אי שיתופם של נציגים רפורמיים וקונסרבטיביים במועצות דתיות ברחבי הארץ. הפסיקה בנושא חזרה והדגישה כי מדובר באפליה פסולה, שדינה להתבטל:

 

"הדרישות לשירותי דת יהודיים, הגם שיש לכולן מכנה משותף אחד, משתנות הן בהדגשיהן מקהילה לקהילה, על-פי אורחות-חייה וצרכיה של כל קהילה וקהילה; הדרישות לצורכי הדת יכולות שתהיינה הטרוגניות ותלויות בהשקפת-עולם, ואולם על המועצה הדתית לספק את צורכי הדת "לכל דורש, ללא הבדל מין, השקפת עולם, השכלה או הבחנה אחרת שהיא"… כשם שחברי הקהילה אין הם זהים בהשקפת עולמם ובטיב שירותי הדת שהם נדרשים להם, כן יהיו חברי המועצה; ולא יהא זה תנאי-כשירות להיותו של פלוני חבר מועצה דתית, שהשקפת עולמו תהא השקפת -עולם פלונית. השקפת עולם אחידה אינה תנאי-כשירות לחברות במועצה דתית, והימנותו של פלוני עם "זרם" זה או אחר ביהדות – או השתייכותו לקהילה יהודית זו או אחרת – לא תבוא במנין ה"התאמה". כל ישראל אחים; כל ישראל חברים; כל ישראל זכאים לשירותי דת, איש-איש בדרכו; וכל קהילה יהודית בישראל זכאית, על דרך העיקרון ובכפוף למיספרם המוגבל של חברי המועצה, כי קולה יישמע במועצה הדתית מפי נציגיה-שלה."

בג"ץ 4247/97 סיעת מרצ במועצת עיריית נ' השר לענייני דתות, פ"ד נב (5) 241.

 

  1. אכן, כפי שמועצה דתית הומוגנית, המורכבת מנציגים אורתודוכסיים בלבד, לא יכולה לענות על צרכי הדת של כל התושבים היהודיים במדינה, כך רב אורתודוכסי – או במקרה של המועצה האזורית גזר, ששה עשר רבנים אורתודוכסיים – אינם יכולים לענות על צרכי הדת של כל התושבים במועצה.

 

  1. יצוין כי הפסיקה הדגישה כי אף שהשירותים המסופקים על-ידי המועצה הדתית הם בעלי אופי דתי, המועצה היא גוף מנהלי, המופקד על סיפוק שירותים אלה, ולא על הכרעה הלכתית דתית בקשר אליהם. בענייננו מדובר אמנם במינוי רבנים, שאין חולק שהם גוף הלכתי, אולם, "מן המפורסמות הוא שהרבנים הראשיים אינם משמשים רק כרשות דתית אלא ממלאים גם תפקידים ציבוריים על פי דין" (בג"ץ 953/87 סיעת העבודה בעירית נ' מועצת עירית תל אביב יפו, פ"ד מב(2) 309 , 341-342). בעניין זה ציין השופט חשין:

 

"הרבנות הראשית אינה מוסד וולונטרי המתקיים מכוחו-שלו. הרבנות הראשית הינה – בראש ובראשונה – רשות בין רשויות המדינה. חוק המדינה הוא המכונן אותה; חוק המדינה הוא הקובע ומגדיר את תפקידיה ואת סמכויותיה; חוק המדינה הוא המעניק גושפנקה של ממלכה לעשייתה של הרבנות הראשית בגידרי סמכויותיה… ובהיותה איבר מאיברי המדינה, אין לה לרבנות אלא מה שהחוק נתן בידה: בגדרים שהציב לה החוק תפעל וחוצה לאותם גדרים לא תעשה. וכפי שאמרנו בפסק הדין הראשון: את כוחותיה תפעיל הרבנות 'אך-ורק כהוראת החוק ועלפי הכללים המחייבים כל רשות מוסמכת הפועלת על-פי חוק'."

בג"ץ 77/02 מעדני אביב אוסובלנסקי בע"מ נ' מועצת הרבנות הראשית, פ"ד נו(6) 249.

(ראו גם בג"ץ 6111/94 הועד לשומרי מסורת נ' מועצת הרבנות הראשית, פ"ד מט(5) 94, 102-103: "הן המועצה הדתית ורב העיר והן הרבנות הראשית פועלים מכוח חוקי המדינה. סמכותם ופעילותם נסמכת על חוקים חילוניים, וככל רשות ציבורית הם נתונים לפיקוחו של בית משפט זה.")

 

  1. תפקידם של הרבנים במערך שירותי הדת נובע מהעובדה שהם עובדי מדינה. בעת שהמשיב ממנה רבנים, הוא מחויב לפעול על פי החוק, ולא על פי ההלכה. במסגרת זו, אסור לו להפלות מועמד זה או אחר על בסיס השקפת עולמו, או על בסיס השתייכותו לזרם כזה או אחר. היות שהמדינה ממנה רבנים לתפקיד דתי-הלכתי זה, ומשלמת את משכורתם מכספי ציבור, עליה להתחשב בכך שלכל קהילה יש צרכים דתיים-הלכתיים שונים, ולמנות רבנים שיענו על צרכי הדת של כלל התושבים היהודיים במדינה.

 

  1. מכל האמור לעיל עולה כי במסגרת סמכותו למנות רבנים במערך שרותי הדת בארץ, מחויב המשיב לפעול באופן שוויוני, דהיינו להימנע מלהעניק יחס שונה ללא אורתודוכסיים, וכן לקדם – מכוח רעיון ההעדפה המתקנת, ועקרונות הפלורליזם וחופש הדת – את מינוים של רבנים ליברליים, ובפרט – רבות ליברליות. מכאן, שעל המשיב היה להיענות לבקשה למנות את העותרת לרב במסגרת המועצה האזורית גזר.

 

 

 

חוסר סבירות ושיקולים זרים

 

  1. הלכה ידועה היא, כי בעת שרשות מפעילה שיקול דעת, אסור לה לשקול שיקולים זרים או לפעול למען מטרות זרות, אלא עליה לשקול את כל השיקולים העניינים, ולתת לכל שיקול ענייני את המשקל הראוי לו (בג"ץ 1/88, 953/87 פורז נ' ראש עיריית תל אביב-יפו, פ"ד מב(2) 309, 324). השיקולים הענייניים נובעים הן מהתכלית המיוחדת של החוק הנוגע לעניין, והן מתכליתה של שיטת המשפט וערכי היסוד שלה (בג"ץ 987/94 יורונט קווי זהב (1992) בע"מ נ' שרת התקשורת, פ"ד מח(5) 412 , 432-434 וראו גם בג"ץ 5445/93 עירית רמלה נ' שר הפנים, פ"ד נ(1) 397, 410-411). במידה שהרשות לא שקלה את כל השיקולים הרלבנטיים או לא נתנה משקל ראוי לשיקולים אלה בהתאם לחשיבותם היחסית, אזי ניתן לומר שהיא פעלה בחוסר סבירות, והחלטתה תיפסל (ראו, למשל, בג"ץ 7364/03 סלאח ג'בארה נ' שר הפנים, פ"ד נח(1) 769; בג"ץ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד (2) 485, 514).

 

  1. בעניין זה, המשיב סירב לקדם את מינויה של העותרת במסגרת המועצה האזורית גזר. המשיב לא העלה כל שיקול ענייני שיש בו כדי לתמוך בעמדה זו, לבד מהשיקול שטרם הוקמה ועדת תקנים – טיעון אשר כפי שפורט לעיל, אין בו כדי להצדיק את המשך האפליה הבוטה כנגד המגזר הליברלי. אין זאת אלא שפעולת המשיב נובעת משיקולים הקשורים במינה של המועמדת ובהשתייכותה הדתית. כפי שהראינו לעיל, שיקולים אלה נוגדים את ערכי היסוד של שיטתנו המשפטית. ככאלה, הם שיקולים פסולים שאסור למשיב להביא בחשבון.

 

  1. העובדה שהמשיב אינו פועל למינויים של רבנים ורבות ליברליים פירושה שהוא פועל בחוסר סבירות. החוקים הרלבנטיים – חוק הרבנות הראשית לישראל, חוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], תשל"א – 1971, תקנות בחירת רבני עיר, תשל"ה – 1974 וכן הנוהל – נועדו לענות על צרכי הדת של כלל תושביה היהודיים של המדינה. גם תכליתם של דברי חקיקה אלה וגם עקרונות היסוד של שיטת המשפט, עליהם עמדנו בהרחבה לעיל, תומכים אפוא בשינוי מצבת הרבנים בכל רחבי הארץ, ובמועצה האזורית גזר בפרט, ומובילים למסקנה החד משמעית, שפעולת המשיב בהקשר של הבקשה למנות את העותרת הינה בלתי סבירה בעליל.

 

  1. כעת נעבור לדון בפרטי הנוהל הקיים למינוי רבנים במועצות אזוריות, כקבוע בחוזר מנכ"ל משרד הדתות. נעמוד על כך שהנוהל אינו יכול לחול על הליך מינוים של רבנים ליברליים, ועל הצורך הדחוף לקבוע נוהל מקביל למינויים אלה, על מנת להתחיל בתיקון האפליה רבת השנים כלפי המגזר הלא-אורתודוכסי.

 

 

הליך מינוי רבנים במועצות אזוריות

 

  1. בניגוד להליכי המינוי של רבני עיר, הקבועים בתקנות בחירת רבני עיר, תשל"ה – 1974, הליכי המינוי של רבנים אזוריים ורבני יישובים אינם קבועים בחוק או בתקנות.

 

  1. חוק הרבנות הראשית, תש"ם – 1980 (להלן: "חוק הרבנות הראשית") מתייחס לרבנים אזוריים רק בהקשר של חברותם באסיפה הבוחרת רבנים, ואגב כך מוגדרים בסעיף 7 לחוק רב אזורי ורב יישוב כך:

"רב אזורי" — מי שנבחר או שנתמנה באישור השר לרב של מועצה אזורית;

(תיק

"רב יישוב" – רב של מושב, קיבוץ או יישוב אחר שאינו רשות מקומית שנבחר או נתמנה באישור השר;

 

  1. בעבר נדרש אישורו של שר הדתות למינוי, אולם לאחר פירוקו של משרד הדתות והעברת הסמכויות למשרד ראש הממשלה, הוגדר "השר" בחוק כראש הממשלה. על כן, כל שקובע החוק הוא שדרוש אישורו של ראש הממשלה למינויו של רב אזורי או רב יישוב במסגרת מועצה אזורית. יוטעם כי במהלך הדיונים בועדת חוקה, חוק ומשפט לקראת תיקונו של חוק הרבנות הראשית לאחר פירוק משרד הדתות, עלתה הצעה לבטל את הצורך באישור גורם ממשלתי למינוי רב אזורי או רב יישוב, אולם הצעה זו נדחתה.

 

  1. הליכים מפורטים יותר למינוי רבנים במועצות אזוריות קבועים בחוזר מנכ"ל המשרד לענייני דתות מיוני 2001 (להלן: "הנוהל"). הנוהל בא לקבוע את הליך מינוים של רבני שכונות ושל רבנים בהתיישבות (דהיינו, רבנים במועצות אזוריות), או במקומות אחרים שאין בהם מועצה דתית.

העתק הנוהל מצורף כנספח י"ב לעתירה זו.

 

  1. על פי הנוהל, הליך מינוי רבנים במועצות אזוריות הוא כדלקמן:
    •  היישוב שבו הרב עתיד לכהן צריך להחליט על הצורך במשרה.
    • המועצה האזורית צריכה להחליט אף היא על הצורך במשרה.
    • הרבנות המקומית צריכה להחליט על הצורך במשרה.
    • ועדת התקנים של המשרד לענייני דתות – כיום משרד ראש הממשלה – צריכה לאשר את החלטות היישוב והמועצה.
    • לאחר האישור, על המשרד לענייני דתות – כיום משרד ראש הממשלה – לתת אישור תקציבי. (יצוין כי בנוהל נדרש גם אישור תקציבי של המועצה הדתית והרשות המקומית, אולם דרישות אלה רלבנטיות רק לרבני שכונות).
    • מוקמת ועדת מכרזים, אשר בה חברים נציגי המשרד לענייני דתות – כיום משרד ראש הממשלה, נציגי המועצה האזורית ונציגי היישוב. הועדה מפרסמת מכרז (בעיתונות, בבתי כנסת בשכונה, בלוחות מודעות בישוב בו הרב עתיד לכהן, ובמשרדי המועצה האזורית), מראיינת את המועמדים ושומעת את חוות דעתם של נציגי בתי הכנסת במקום בו עתיד הרב לכהן. הועדה מאפשרת למועמדים המעוניינים בכך להופיע בפני הציבור במקום.
    • המועמד אשר מקבל את מספר הקולות הרב ביותר, או במקרה שיש מועמד אחד – לפחות 50% מהקולות – נבחר לתפקיד. לבחירות יש להזמין כמשקיפים את נציגי הרבנות הראשית ונציגי מחלקת הרבנות במשרד לענייני דתות – כיום משרד ראש הממשלה.
    • בסעיף 8 לנוהל נקבע כי על המועמדים להיות בעלי תעודת כושר מהרבנות הראשית.

 

  1. הנוהל שם דגש על שיתופם של התושבים, שהרב הנבחר אמור לשרת, בתהליך מינוי הרב. המועמדים מופיעים בפניהם, ועל ועדת המכרזים לשמוע את דעתם של נציגי בתי הכנסת על המועמד. פעולת המשיב בענייננו מתעלמת מפלח שלם באוכלוסייה, שדעתו אינה נשמעת, אף שהוא מעוניין בקבלתם של שרותי דת, שיתאימו להשקפת עולמו. נדמה שצריך להיות מובן מאליו שבמקומות כמו המועצה האזורית גזר – במסגרתה פועלת קהילה של התנועה ליהדות מתקדמת, המשרתת תושבים רבים מכל רחבי המועצה האזורית – ייתן המשיב את דעתו לתושבים הרבים המעוניינים בשירותי דת ליברליים, ויקצו תקן לעותרת, אשר עונה בפועל על צרכים אלה, אך אינה מקבלת כל תמורה לעבודתה מן המדינה.

 

  1. בענייננו, התנאים בדבר החלטת היישוב והחלטת המועצה האזורית על הצורך במשרה התמלאו. אשר לתנאי של החלטת הרבנות המקומית, העותרים לא פנו אל רב המועצה האזורית בבקשה לקבל את הסכמתו לצורך במשרה, משום שלטעמם דרישה זו הינה בלתי סבירה בהקשר של מינוי רב ליברלי, ועל כן אין לה מקום בנוהל שיסדיר את מינוים של רבנים ליברליים, כפי שיפורט להלן. התושבים, שאת צרכי הדת שלהם הרב אמור לשרת, הביעו אפוא את רצונם למינויה של העותרת כרב היישוב. לעומת זאת, המשיב סרב להפעיל את סמכותו ולקבוע תקן לרב ליברלי במועצה האזורית גזר, שיאוייש על ידי העותרת, ובכך פעל באופן מפלה ובלתי סביר בעליל, כפי שפורט לעיל.

 

  1. הנוהל קובע שורה של תנאים, שהינם כחומה בצורה בפני רבנים ליברליים. להלן נעמוד על הפגמים בנוהל, אשר אינם מאפשרים להחילו על מינוי רבנים ליברליים, ועל ההכרח לקבוע נוהל חדש, אשר יחול על מינויים אלו (להלן: "הנוהל החדש").

 

אי התאמתו של הנוהל למינוי רבנים ליברליים

 

  1. החלטת הרבנות המקומית על הצורך במשרה

 

  1. סעיף 3 לנוהל קובע את התנאים לפתיחתם של הליכים למינוי רב. ס"ק (ב) קובע כי דרושה:

 

"החלטת הרבנות המקומית על הצורך במשרה, ואם מדובר במשרה שהתפנתה, על הצורך באיושה; לעניין זה "הרבנות המקומית" – הרב המקומי, במקום שיש שני רבנים מקומיים – שניהן [כך במקור] יחד  , נתגלעה מחלוקת ביניהם, יפעלו עלפי סדרי נוהל שפורסמו בחוזר מנכ"ל 87/5 סעיף 156."

 

  1. נראה כי תנאי זה רלבנטי בעיקר להליך של מינוי רב שכונה, במסגרתו יש להתייעץ עם רב העיר. ביחס למועצה אזורית לא ברור למה נתכוון הסעיף – האם לרב האזורי המכהן כרב המועצה האזורית או לכל הרבנים האזוריים (במועצה האזורית גזר מכהנים ששה רבנים אזוריים). מכל מקום, הואיל והרבנים האזוריים הינם רבנים אורתודוכסיים, ברור כי לא ניתן להתנות את פתיחת ההליך למינוי של רב ליברלי בהחלטתם על הצורך במשרה. הרבנים האזוריים מעניקים שירותי דת לציבור האורתודוכסי, ומכאן שלדידם אין כל צורך במשרת רב ליברלי. על כן, בנוהל החדש יש לבטל את הדרישה של החלטת הרבנות המקומית כתנאי לפתיחת ההליך, ולהסתפק בהחלטת היישוב והמועצה האזורית, המעידים שאכן יש צורך במשרת רב ליברלי.

 

 

 

  1. הדרישה לתעודת כושר מהרבנות הראשית ומתן המלצה לרבני שכונה

 

  1. בסעיף 8 לנוהל כלולה ההוראה הבאה:

 

"על המועמדים להיות בעלי תעודת כושר תקפה מהרבנות הראשית לישראל. המלצת רבני העיר לצורך בחירת רב שכונה היא תנאי לצורך ההתמודדות וזאת על אף שיש ביד המועמד תעודת כושר לרב שכונה מהרבנות הראשית לישראל. המלצת הרב איננה המלצה לבחירה, כי אם המלצה לתפקיד, ויכולה וצריכה להינתן לכל המועמדים המתאימים. ועדת המכרז תבחר בין המועמדים בעלי ההמלצה."

 

  1. למעלה מן הדרוש, יצוין כי דרישה דומה, מפורטת יותר, מופיעה בתקנה 3(ב) לתקנות בחירת רבני עיר, תשל"ה – 1974 הקובעת כדלקמן:

 

"מועצת הרבנות הראשית תיתן תעודת כשירות למי שמקיים אלה:

(1) אורח חייו ואופיו הולמים לדעתה את מעמדו של רב בישראל.

(2) הוא עמד בבחינות בתלמוד ובפוסקים; בחינות אלה תערוך ועדת רבנים של שלושה או יותר שמינתה מועצת הרבנות הראשית.

(3) הוא חתם על תצהיר כי יקיים כל החלטה של מועצת הרבנות הראשית, וכי לא יעבוד עבודה נוספת בשכר או יצא לחופשה ללא תשלום אלא אם כן קיבל לכך אישור ממועצת הרבנות הראשית."

 

  1. מובן כי הרבנות הראשית לא תיתן תעודת כושר לרבנים שהוסמכו במוסדותיה של התנועה ליהדות מתקדמת או התנועה המסורתית, וודאי ודאי שלא יתנו תעודת כושר לרבות שהוסמכו במוסדות אלה. הדרישה לתעודת כושר, היא כשלעצמה – כמו גם הדרישה בנוהל לקבל המלצה של רבני עיר במקרה של רבני שכונות – מהווה מכשול בלתי עביר בפני מועמדים למשרת רב שאינם אורתודוכסיים. על כן, אף אם היה המשיב מוכן לשקול את מועמדותם של רבנים ורבות שאינם אורתודוכסיים, אין ולא יכולה הייתה להיות התמודדות שוויונית בין המועמדים.

 

  1. על מנת לתקן אפליה בוטה זו, סבורים העותרים כי בנוהל החדש שייקבע לעניין מינויים של רבנים ליברליים, יש לקבוע כי את תעודת הכושר למועמדים למשרת רב ליברלי יתנו מועצת הרבנים המתקדמים של התנועה ליהדות מתקדמת או כנסת הרבנים של התנועה המסורתית.

 

  1. חקיקת חוק הרבנות הראשית הגדירה והגבילה את סמכויותיה של הרבנות הראשית ואת המקרים בהם מהווה החלטת הרבנות החלטה מחייבת על פי חוק. אכן, סעיף 2 לחוק הרבנות הראשית, קובע כי בגדר סמכויותיה של מועצת הרבנות הראשית מצויה הסמכות לתת כשירות לכהן כרב עיר. אולם, החוק אינו מעניק לרבנות הראשית סמכות לתת כשירות לגבי רבני שכונות, רבני יישובים או רבני מועצות אזוריות. ביחס לאלה קיימת רק הקביעה בנוהל, אשר יש לתקנה כאמור.

 

  1. בנוסף, העותרים יטענו כי אין לפרש את חוק הרבנות הראשית כקובע כי הרבנות הראשית היא הפוסקת הבלעדית בענייני הסמכה לרבנות. בעניין זה ציין השופט ש' לוין:

 

 

"מן הבחינה הלשונית ניסוחו של סעיף 2(6) [לחוק הרבנות הראשית – א.א.ל.] הוא ניטראלי. לא נאמר בו שלרבנות הראשית ניתנה סמכות ייחודית למתן כשירות… שר הדתות, כרשות חילונית, הוא עדיין מי שמופקד על קביעת 'הרשות הרושמת', וקביעת 'כשירות' על-ידי מועצת הרבנות הראשית אינה מהווה תנאי מוקדם ומחייב למינויה של 'רשות רושמת'. "

בג"ץ 47/82 הנ"ל, בע' 714-715.

 

 

הדברים נאמרו ביחס לסמכות הרבנות הראשית לתת לרבנים כשירות לכהן כרושמי נישואין, אולם הם נכונים בה במידה גם ביחס לסמכות הרבנות הראשית להעניק כשירות לרבנים. היינו, סמכות זו אינה תנאי שבלעדיו אין ביחס למינוי רבני שכונות, רבני יישובים ורבנים אזוריים והקובע בעניין הוא המשיב, בתפקידו כממונה על מערך שרותי הדת.

 

  1. כידוע, מבין פירושים שונים, יש לבחור את הפירוש המקיים את עקרון השוויון. בעניין זה ציין הנשיא ברק בעניין שקדיאל:

 

"עלינו לפרש את חוק שירותי הדת, באופן שיבטיח את שוויון הכל בפני החוק. בין שני פירושים אפשריים, עלינו לבחור באותו פירוש המבטיח בצורה האופטימלית את השוויון, ועלינו לדחות אותו פירוש הנוגד את השוויון. מכאן, שעלינו לפרש את חוק שירותי הדת, באופן המבטיח שוויון בין המינים. "

בג"ץ  153/87 הנ"ל, בע' 274-275.

 

 

  1. פירוש חוק הרבנות הראשית בהתאם לעקרונות היסוד של השיטה, עליהם עמדנו לעיל – עקרון השוויון, הפלורליזם וחופש הדת – מחייב להתחשב בקיומן של הקהילות היהודיות הרפורמיות והקונסרבטיביות ורבניהן – קהילות אשר אף פסיקה רבת שנים הכירה בתקפות פעילותן.

 

  1. בעניין זה נאמר:

 

"בוודאי אין ללמוד ממנה [מן ההגדרה של עדה דתית בדבר המלך במועצה]  כי היהודים בישראל מהווים עדה דתית אחת, אשר בראשה עומדת, בתחום הדתי, הרבנות הראשית לישראל. מעבר להוראות חוק מיוחדות – אשר צריכות להתפרש על פי תכליתן שלהן – התפישה הרחבה הינה, כי היהודים בישראל אינם נתפסים כעדה דתית אחת … תפישתם של היהודים כ"עדה דתית" בדבר המלך במועצתו 1947-1922 היא גישה מנדטורית -קולוניאלית. אין לה מקום במדינת ישראל. ישראל אינה מדינתה של "עדה יהודית". ישראל היא מדינתו של העם היהודי, והיא הביטוי של "זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו" (הכרזת העצמאות). ביהדות ישנם זרמים שונים הפועלים בישראל ומחוצה לה. כל זרם פועל על פי השקפותיו שלו." [ההדגשה הוספה]

בג"ץ 2901/97 ,5070/95 הנ"ל.

 

  1. בתחום היהדות הלא-אורתודוכסית פועלות בישראל שתי תנועות גדולות, אשר לכל אחת מהן מועצת רבנים בישראל. ניתן, על כן, לקבוע מבחן של מתן כשירות המבוסס על הכרתן של מועצות רבנים אלה במועמדים למשרת רב שאינם אורתודוכסיים. המדיניות הנוכחית של המשיב, המגולמת בנוהל, על פיו הכרח שמועמד לרבנות יזכה בתעודת כושר מן הרבנות הראשית – ובמילים אחרות, ישתייך לזרם האורתודוכסי – פוגעת פגיעה קשה בעקרונות השוויון והפלורליזם, ומביאה להנצחתה, בניגוד לדין, של האפליה רבת השנים כלפי המגזרים הלא-אורתודוכסיים.

 

  1. יוצא, אפוא, שלאחר שייקבע הנוהל החדש, ממועמד למשרת רב תידרש תעודת כושר, שתינתן על ידי אחד משלושה גופים: הרבנות הראשית – אם מדובר במועמד אורתודוכסי,  מועצת הרבנים המתקדמים – אם מדובר במועמד רפורמי, או כנסת הרבנים בישראל – אם מדובר במועמד מסורתי.

 

 

  1. הזמנת נציגי הרבנות הראשית כמשקיפים

 

  1. סעיף 13 לנוהל קובע כי "לבחירות יוזמנו כמשקיפים נציג הרבנות הראשית לישראל ונציג המחלקה לרבנות במשרד לענייני דתות, המשקיפים יהיו נוכחים בכל הליך הבחירות". סעיף 15 אף קובע כי פרוטוקול הבחירות ייחתם גם בידי נציגים אלה, אשר ירשמו בפרוטוקול את הערותיהם, אם יהיו. מובן כי בהליך בחירתו של רב ליברלי יהא זה בלתי סביר להזמין את נציג הרבנות הראשית, ועל כן אין לכלול דרישה כזו בנוהל החדש.

 

  1. מכל האמור עולה כי מתחייבת קביעת נוהל חדש, מקביל לנוהל הקיים, אולם תוך ביצוע התאמות הנדרשות עבור המגזר הלא-אורתודוכסי. אף בנוהל החדש יתחיל הליך המינוי בהחלטה של היישוב והמועצה האזורית שם מתבקש המינוי, אולם, תעודות הכושר שיידרשו ממועמדים יינתנו על ידי מועצת הרבנים המתקדמים או כנסת הרבנים של התנועה המסורתית. מובן שיש לפרסם את טיוטת הנוהל החדש, על מנת לאפשר לציבור להעיר את הערותיו בטרם ייקבע הנוהל. רק לאחר שייקבע נוהל חדש כאמור, יהפוך הליך מינוי רבנים לשוויוני, כמתחייב על פי דין. רק כך ניתן יהיה להתחיל בתיקון האפליה רבת השנים המופנית כנגד רבנים רפורמים וקונסרבטיביים וציבור מאמיניהם.

 

 

סיכום

 

  1. בית משפט נכבד זה אמר את דברו פעמים רבות בנוגע לחובה להעניק יחס שוויוני לכל. כך קבע הנשיא ברק ביחס למועמדים להיות חברים במועצה הדתית:

 

"ההנחה צריכה להיות, כי כשירים לשמש במועצה הדתית כל אותם אנשים שתכונותיהם האישיות מאפשרות להם לבצע תפקיד זה בדרך הטובה ביותר. מבחן זה אינו שולל את כשירותו של איש או אשה מראש. הכל כשרים לשמש בתפקיד. מבין הכשרים יש לבחור את המתאים ביותר… "

(בג"ץ 153/87 הנ"ל, בע' 273-274)

 

  1. נדמה שרשויות המדינה אינן מפנימות את נורמות הפעולה המתחייבות מהדין. מכאן הצורך שבית משפט זה ישמיע קול צלול וברור בעניין החובה להתייחס למועמדים למשרת רב לגופם, מתוך שקילה אמיתית ועניינית של התאמתם לתפקיד, במקום להתייחס אליהם – או, יותר נכון, לפסול אותם – על בסיס השתייכות קבוצתית כלשהי. ברור גם שמועמדים למשרת רב, שאינם אורתודוכסיים, לא יזכו להתייחסות עניינית מצד הרבנות הראשית. מכאן הצורך לבטל את אותן דרישות בנוהל אשר מונעות התמודדות שוויונית באמת, ולקבוע נוהל חדש, שיסדיר את מינויים של רבנים ליברליים. מצער להיווכח שבישראל של שנות ה- 2000 ישנו פלח אוכלוסיה ניכר, שהמדינה אינה רואה לנכון להתחשב ברצונותיו, בעת שהיא קובעת משרות לרבנים או מאיישת משרות קיימות. על מנת שפלח זה לא ימצא את עצמו מחוץ למחנה, נדרשת התערבותו של בית משפט נכבד זה.

 

  1. לעתירה זו מצורף תצהירה של העותרת לאימות העובדות הכלולות בעתירה. כמו כן, מצורף תצהירו של מזכיר העותר 3.

 

  1. אשר על כן, מתבקש בית המשפט הנכבד להוציא מלפניו צו על תנאי כמבוקש בראש עתירה זו, ולאחר קבלת תשובת המשיב – להופכו למוחלט. כן מתבקש בית המשפט הנכבד לחייב את המשיב בהוצאות העותרים, כולל שכר טרחת עו"ד.

 

 

 

היום,  ט"ז אלול תשס"ה

20 ספטמבר 2005

 

   _____________________

אורלי ארז-לחובסקי, עו"ד                   (מ.ר. 20263)

ב"כ העותרים